דיסלקציה ... התווית האחת והיחידה שאנו מוכנים לקבל

אני מעריכה את אלה שלא מעוניינים לקשור לבני שום תווית. אבל, בבקשה, את התווית הזאת אני רוצה לבני, לא כדי להגדיר מי הוא, אלה כדי להבטיח לו חינוך מתאים

לילדים שלא אובחנו אין סיכוי לקבל עזרה מתאימים. לפי ההערכה של IDA (האיגוד הבינלאומי לדיסלקציה)20% של האוכלוסייה הם דיסלקטים אבל רק 5% אובחנו. ילדים דיסלקטיים, שאובחנו בבתי ספר, מקבלים תווית. אבל במקום ההגדרה דיסלקציה, הם מקבלים את התווית "לקות למידה ספציפית" . באופן אישי אני הייתי מעדיפה שיתנו לי את התווית דיסלקטית ולא את התווית "לקות למידה ספציפית" . חפש בגוגל את שני המונחים ותרגיש בהבדל במשמעותם. חפש את שניהם ותראה כמה אומנים, מדענים, ממציאים ודמויות ראויות לחיקוי תמצא עבור כל אחד מהם. הורים המחפשים דרכים לעזור לילדיהם הנאבקים עם קשיים - ימצאו שפע של מקורות עבור המונח דיסלקציה. הבעיה עם התווית "לקות למידה ספציפית" שהיא אינה מבטיחה לילד את ההוראה המתאימה, את ההוראה בשיטות שיעילותן הוכחה עבור ילדים דיסלקטיים, גישות ישירות, ברורות, שיטתיות, רב-חושיות, פונטיות. לכן, בזמן שאנו "מגנים" על ילדינו מהתווית, אנו לא עושים דבר כדי להבטיח להם דרכי הוראה שיביאו את התוצאות... את ההוראה המבוססת על הניסיון, שהוכח כמתאים לאלה שיש להם תווית דיסלקציה. אם נשים את התווית על כל תלמיד חמישי, תלמיד שהוא דיסלקטי, זה יחייב לדאוג לצרכיו החינוכיים המיוחדים. בעניין הדיסלקציה (ודברים רבים אחרים בחיים) בהירות מביאה בהירות. אבל...בלבול, הסתרה, אי ההבנה או חוסר ידע יכולים לגרום לעיתים קרובות לבושה. כחברה אנחנו מפותחים דיינו כדי לדעת שתמיד יותר טוב להתמודד פנים מול פנים עם המציאות מאשר לברוח. הסכנות של אי זיהוי העובדות מתוארות היטב במאמרו של Kyle Redford שכותרתו "הדילמה של צנעת הפרט". ( המאמר באנגלית: http://dyslexia.yale.edu/EDU_PrivacyDilemma.html

) אינני מתיימרת להגיד שהכול בסדר, כשהילד המאוד אינטליגנטי שלי מודע לפער הולך וגדל בינו ובין התלמידים האחרים, מפני שבלי זיהוי המצב אין תקווה למצוא את ההתערבות המתאימה שיכולה להביא לשינוי. ואם נקודת מבטו של הורה לא משפיעה עליך, תתחיל להקשיב לילדים. בלוגר בן 14 מגדיר בצורה יוצאת מין הכלל מדוע חשובה לו התווית בבלוג בכתובת http://joshuaclemens.blogspot.com/

 ( להלן תרגום קטע קצר מתוך הבלוג שכותרתו "דיסלקציה: יכולות מוגבלות או אפשרויות בלתי מוגבלות" תומס אדיסון אמר פעם :"מוריי אמרו שאני מבולבל...אבי אמר שאני טיפש ואני חשבתי שאני קשה תפיסה". תבינו, תומס אדיסון היה דיסלקטי והיה לו קשה בבית הספר. אימו הוציאה אותו מבית הספר בגיל שש, כאשר אחד המורים שלח עמו פתק הביתה שעליו כתוב:"הוא יותר מדי טיפש מכדי ללמוד". בהמשך אדיסון הפך לאחד המדענים הגדולים בעולם. היו לו 1093 פטנטים והוא שינה את העולם על ידי גילוי נורת החשמל. מעניין אם הוא היה מצליח כל כך, לו היה נשאר בבית הספר והיה משתכנע שהוא טיפש. הוא בעצמו אמר שהוא כמעט החליט שהוא כישלון. ) אנחנו לא צריכים לברוח מהמילה דיסלקציה. הילדים האלה הם יצירתיים, רגישים לזולת, יודעים לחשוב בשלושה מימדים ויכולים לספר סיפור יותר טוב מכל אחד אחר . אם יקבלו את ההוראה המתאימה אנחנו יכולים לשכוח מהשלילי שבדיסלקציה, ויישארו לנו אותן התכונות שהופכות אותם לאנשים כל כך מיוחדים. "היום המאושר ביותר בחיי היה כשגיליתי שאני דיסלקטי. אני מאמין שהחיים הם מציאת פיתרונות, ולגביי ההרגשה הכי גרועה היא הבלבול."( Ennis Cosby)

אז מה עם פרוש המילה "דיסלקציה" הוא "פיקחות" ?

דיברנו על סיפורים אז הנה סיפורה של חברה. תורגם מתוך dyslexicadvantage

הוא ממחיש בצורה מושלמת כמה מהאתגרים שאנשים דיסלקטיים צריכים להתמודד איתם. הוא גם מראה איזו השפעה אדירה יכולה להיות לדרך ההסתכלות שלנו על ה"דיסלקציה" אל האופן שאנו רואים אנשים אחרים. לחברה שלנו כילדה היה אוצר מילים עשיר וסקרנות רבה, כך שהוריה חשבו שהיא מאוד תאהב את בית הספר. במקום זאת הם היו בהלם לגלות במפגש הראשון בין הורים למורים שהמורים חשבו שהיא ממש לא מסוגלת ללמוד. "אני תפקדתי כל כך גרוע שהמורים אמרו להורי 'היא ממש מפגרת'". כך היא מתארת את שנותיה הראשונות בבית הספר. "אני זוכרת בבירור את ההרגשה שלי כילדה שלא מסוגלת לקרוא. שאין לה מושג מה קורה בכיתה. היא תמיד האחרונה . אף פעם לא מקבלת מדבקות על העבודות שלה. פשוט התלמידה הגרועה ביותר בכיתה. מסתכלת על מבחן ואין לה מושג איך לקרוא את זה, ויושבת ומשחקת בעיפרון ורואה את כל האנשים סביבה שכותבים ואין לה מושג מה מתרחש. אני רק ידעתי שאני אף פעם לא יכולה לעמוד בקצב, ושאף פעם לא מבינה מה קורה סביב."

ככה היא נלחמה משך שנתיים עד שעשו לה אבחון וגילו שהיא דיסלקטית. אז היא התחילה לקבל הוראה מותאמת בבית ספר מיוחד, פרטי, אבל התקדמותה הייתה איטית. אחרי שנתיים הוריה לא יכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד הגבוה והיא הצטרכה לחזור לבית הספר הממשלתי . בגלל שמיומנויותיה בקריאה ובמתמטיקה היו נמוכות מהדרוש בגילה, שמו אותה בחינוך מיוחד. לרוע מזלה, במקום לקבל הוראה ממומחים, היא בילתה את היום בסביבה של תוהו ווהו כשסביבה ילדים עם בעיות רגשיות, התנהגותיות, וקוגניטיביות קשות. כעבור שני עשורים היא נראתה כמעט בהלם כשהיא תיארה לנו את השנים האלה:"אני מסתכלת אחורה ומתפלאה, 'איך היה לי כוח סבל אפילו רק לשרוד?' " אחרי שנתיים היה ברור שאין היא יכולה להמשיך עוד ככה, והוריה מצאו דרך להחזיר אותה לבית הספר הפרטי. אומנם דרך ההוראה בכיתה לא ממש התאימה לילדה שלמדה הכי טוב דרך שיחה ועשייה ולא דרך ישיבה והקשבה, אבל הגמישות הגדולה יותר בהתאמות הייתה לטובתה. לאט לאט היא גילתה באיזה דרך היא לומדת הכי טוב, ומצאה דרכים לשפר את ביצועיה. בסופו של דבר היא התקבלה למכללה, והייתה לה אפשרות לבחור בית ספר עם נגישות ושרותי תמיכה טובים לסטודנטים. מהרגע שהגיעה למכללה, היא יכלה לקחת קורסים עם מספר קטן של משתתפים, שאפשר לה להשתתף בדיונים רבים ושם התאפשר לה גם להתמקד בנושאים שהיא נהנתה מהם. היא התחילה לשגשג כסטודנטית. בנוסף, היא גם הייתה פעילה בענייני סטודנטים והפכה למנהיגה מקובלת בקמפוס. חבריה הסטודנטים אפילו בחרו בה לתת את הנאום בטקס חלוקת התארים. במשך השנים הבאות היא עבדה בתפקידים שונים והתגלתה כבעלת יכולות מדהימות בניהול משא ומתן וכאסטרטג. בעקבות כמה נסיבות מדהימות, עליהן היא תספר לנו השנה בכנס השנתי שלנו, שש שנים אחרי סיום המכללה היא התקבלה לבית ספר לעסקים של אוניברסיטת הארווארד ( Harvard Business School, HBS) ובכן, יכולנו לאומר דברים רבים על הניסיון שלה (ועל המון אנחנו דילגנו), אבל לעת עטה יש שתי נקודות מפתח .

ראשית, באף נקודה במשך השנים הראשונות של לימודיה עבודתה לא נתנה כל סימן שהיא תתאים פעם להארוורד. כמו שכבר הזכרנו פעמים רבות, דיסלקטים המוכשרים רבים מתאפיינים בהתפתחות מאוחרת. זאת הסיבה שבחרנו את הפרפר ללוגו שלנו: את כישרונות ה"פרפר" המפותח לפעמים קשה לזהות בילדותו במצב ה"זחל" [במאמרים הבאים נדבר על כמה סימנים שאפשר לראות, אם יודעים איך להסתכל.] שנית , תחשבו, איך השינוי בגורלה השפיעה על הדרך שאנשים הסתכלו עליה:"זה היה מדהים! בילדותי תמיד הסתכלו עלי כילדה עם בעיות למידה שיכולה לעשות כמה דברים בצורה טובה. עכשיו, פתאום אני הייתי תלמידה לתואר בהארוורד, מה שאומר שאני באמת חכמה, אפילו אם יש לי כמה קשיים. אבל האפיון האמיתי שלי, פיקחית!" ההבדל בהסתכלות של מוריה היה מוחלט. קודם פעמים רבות היא הרגישה את הגישה:"איך אי פעם תוכלי להסתדר עם כל הבעיות שלך – אינני יודע איך בכלל תסתדרי." עכשיו הגישה הייתה, "ברור לנו שאת אדם סופר חכם ומוכשר כי את סטודנטית בהארווארד! לכן אנחנו בהחלט מוכנים לעשות כל מה שעלינו לעשות כדי שתוכלי להתמודד עם הקשיים האלה." דימינו לרגע מה הסיפור הזה אומר בנוגע לחשיבות ה"פרדיגמה" של הדיסלקציה – במילים אחרות, תמצית הזהות של אנשים עם דיסלקציה. משך כל השנים הראשונות בבית הספר, זהות החברה שלנו הייתה 'לקוית למידה, אבל עם צדדים חזקים אחדים'. בהארוורד, זה נשמע 'חכמה, אבל עם מספר מוקדים מאתגרים'. אז מה השתנה? רק התפישה: הדרך בה האחרים ראו מה העיקרי ומה המשני.

What If ‘Dyslexia’ Meant ‘Smart’?

לכתבה מקורית באנגלית בארגון Dyslexic Advantage (יתרון הדיסלקציה), אנו רואים את החוזק של המוח הדיסלקטי כעיקר תכונתו. הקשיים הם משניים. במילים אחרות, אנו דוגלים בפרדיגמת החוזק. אנו מאמינים, שבמוח הדיסלקטי צריך לראות קודם כל את החוזק. לכן החזון שלנו ב- Dyslexic Advantage הוא: עולם בו את האנשים עם דיסלקציה מזהים לפי היכולת שלהם. (החזון של Dyslexic Advantage הופיע ככתבה נפרדת.)